הבמחצית המאה הקודמת, כתבה אנה פרויד שהמילה ״טראומה״ סובלת משימוש יתר אשר מפחית בערכה, בשעה שהיא מתיחסת בעצם לאירוע שהוא מטלטל והרסני. בזמן שחלף מאז כתבה פרויד את הדברים, אכן למדנו שטראומה אינה בהכרח אירוע יחיד, וחויה קשה מתמשכת יכולה להיות טראומטיות. 

ליפני מספר שנים חקרתי את נושא הטראומה, כארוע יחיד וכחווית חיים קשה ומתמשכת (בינקות בילדות ובבגרות), וכתבתי במשותף עם משה אלון מאמר על טראומה שהוצג בקונגרס היונגיאני בבואנוס איירס, ולאחר מכן פורסם. מאז, הרגשתי קריאה לראות מטופלים שסובלים מהשלכותיהן של חוויות טראומטיות, בין אם בארוע בודד, ובין אם בנסיבות חיים מתמשכות. 

לרוע המזל, חווינו בישראל טראומה קולקטיבית קשה מאוד, שפגעה בנו גם כקולקטיב וגם כיחידים, כל אחד במידה אחרת, ושאנחנו עדיין לא יכולים לאמוד את השלכותיה, אך כבר מטפלים בנפגעיה. 

מאז השבת השחורה ב 7 באוקטובר, אני עובדת עם ניצולי הטבח, מבוגרים וילדים, בניסיון להקל על הכאב ולצמצם עד כמה שאפשר את הסימפטומים הפוסט טראומטיים שצפויים להתפתח. 

בתחילה, בימים הראשונים, עבדתי בהתנדבות עם ניצולים מבוגרים באילת, ואחר כך הגייסתי לשפ״ח התגבור שהוקם לצורך העבודה ארוכת הטווח עם המפונים, ואני עובדת עם ילדי והורי הגיל הרך של קיבוץ ניר-עוז. 

בנוסף, אולי כתוצאה, אני מרכזת קורס שעומד להפתח במרכז האקדמי רופין -

​

 

 

אלו המאמרים שפרסמתי לאחרונה בנושא העבודה עם הניצולים -