הנפילה לתהומות הדכאון כשתינוק בן יומו תלוי בה, והיא אינה חשה את אהבתה לו ומרגישה ריקנות מוחלטת, עומדת בניגוד גמור לפנטזיה שהיתה לאמא הטריה במהלך ההריון.  

במהלך השנים הרבות בהן אני עובדת עם לידות, אמהות וינוקים, הרגשתי מקרוב מאוד את האפקט הרגשי הכבד מנשוא שכרוך בעמידה על פי תהום הדכאון שאחרי לידה. כשהייתי לאנליטיקאית נמשכתי לחקור לעומק התהום הזו, היות וברור שאין אישה שבוחרת לעמוד בפי התהום, אלא שיש נשים שנזרקות לשם וסובלות מאשם גדול על לא עוול בכפן. 

הנושא נחקר אמנם מזויות ונקודות מבט שונות, אבל לא רבות מהן יונגיאנית, וכפסיכולוגית יונגיאנית וכאנליטיקאית הרגשתי שיש ערך רב בנקודת המבט היונגיאנית שביכולתי להציע, וכך התחלתי להתעניין בנושא. במהרה, הפך העניין בנושא לצלילה החוקרת לעומק מקורות הדכאון ופוטנציאל ההחלמה ממנו באמצעות אנליזה, וגם לפרק בעבודת הדוקטורט שלי. 

מאז, פונות אלי יותר ויותר נשים הסובלות מדכאון אחרי לידה וכך ההבנה והניסיון שלי הולכים וגדלים. 

בעבודתי עם אשה העומדת על פי תהום הדיכאון, כשהיא אינה רוצה לאחוז בתינוק שילדה ושזקוק נואשות לקרבתה, היא מתמלאת באשם ובושה אף שנאה עצמית, אני מדמיינת עצמי אוחזת בחוט של אריאנדה ונכנסת לתוך המבוך, כדי למצוא את האישה האבודה בו ולאט לאט לצעוד איתה החוצה.